המיילדת דוניה כרמן

דוניה כרמן היא, ללא ספק, אחת הנשים הכי מדהימות שפגשתי בחיים שלי. משני הצדדים שלה היא מגיעה משושלת של מרפאים ומיילדות מאיה. היא דור רביעי של מיילדות במשפחה שלה מצד האמא, ומהסבא בצד השני היא למדה ריפוי עצמות (huesera) שזאת פרקטיקת מאיה מסורתית.

לבית שלה יש גג מכפות דקלים של קוקוס, שנוטה לצד אחד ונראה שעלול להתמוטט אם יגיע משב רוח חזק מידי. על הרצפה מסתובבות תרנגולות שמחפשות גרגרי תירס אבודים, ומאחורי הבית יש חצר עם עצי פפאיה, צמחי מרפא, וסחלבים. היא נוסעת על תלת-אופן ישן מברזל עם עגלה מקדימה, בדיוק כמו של ״עיתונאיש״ מבלי סודות.

לדוניה כרמן יש יכולות נדירות בידיים שלה. היא יודעת להרגיש את דופק התינוק עם האצבעות שלה, לא נתקלתי בזה בשום מקום אחר.

היא יודעת גם לעשות היפוך של מנח התינוק (external cephalic version) אפילו תוך כדי הלידה (!).

ביקשתי שתלמד אותי והיא הדגימה לי על בקבוק פלסטיק, איך היא מסובבת אותו לאט ובעדינות ואיך היא ממששת עם האצבעות שלה ויודעת בדיוק איפה כל חלק של העובר נמצא ומונח, עד שהתינוק מתהפך כך שהראש שלו יפנה מטה.

כשסיימה הביטה בי ושאלה "הבנת?",

בטח שהבנתי. הבנתי שגם אם אתאמן כל החיים, אני לא אדע לעשות את זה כמוה. הרגישות, הניסיון, הידע שעבר אליה בדם, יושבים לה בידיים ובגוף באופן שהוא הרבה מעבר למה שאפשר לתפוס.

אנשים מהכפר היו מגיעים אליה בכל גיל ועם שלל סוגי מכאובים ומצבים. איש צולע שלא יכול לדרוך על הרגל, גב תפוס, שבר, ונשים הריוניות שבאות למעקב הריון או לבדיקה עם התינוק.

אני זוכרת שיום אחד הגיע זוג עם תינוק. הם אמרו שהוא לא הפסיק לבכות מאז שנולד בבית החולים. היא בדקה את התינוק ואמרה שצנח לו המרפס (Fontanelle) או ״דלת האלוהים״, כמו שדוניה כרמן קוראת לו.

הטיפול היה קצת מוזר, אני חייבת להודות, אבל למחרת ההורים חזרו וסיפרו שהתינוק ישן לילה שלם. לראשונה.

דוניה כרמן סיפרה לי שכיום פחות נשים באות ללדת אצלה. הבנות הצעירות מעדיפות את בתי החולים. הבחירה ה״מודרנית״ היא ללכת לניתוח קיסרי (מקסיקו היא אחת המדינות עם שיעור הלידות הקיסריות הגבוה בעולם). איזה אבסורד.

היא גם סיפרה לי בעצב שאף אחת או אחד מכל ילדיה לא ממשיכים את דרכה ואת שושלת המרפאים והמיילדות, מהן היא באה ולא ידעתי מה להגיד.

בבתים בכפר תלויים ערסלים והם משמשים גם כמיטות וגם לישיבה. כשהיינו ממתינות למטופלים, היא הייתה יושבת ומלמדת אותי את מלאכת ריפוי העצמות. היינו יושבות זו מול זו, כל אחת עם הרגל של השנייה בחיקה, או מבשלות ביחד. היא לימדה אותי להכין נופאל (קקטוס מבושל עם בצל, עגבניות, צ'ילי וכוסברה) ופריחולס (שעועית שחורה).

בגינה שלה היא הייתה משאירה מנחות לאלושס (Aluxes) - סוג של שדוני יער או ישויות קסומות ושובבות בהם מאמינים אנשי המאיה.

כל יומיים בערך היא היתה מכינה להם מנחות מזון בקערות קוקוס קטנות, שמחוברות לעצים בגינה, כדי שיהיו מרוצים ולא יעשו לה מעשי קונדס.

חשבתי לעצמי (בחשיבה מערבית וצינית), שאלו בטח הציפורים או הלטאות שאוכלות את המנחות.

היא לא היתה היחידה שתיארה לי איך הם נראים ואת הגובה שלהם, שהיא סימנה עם היד בערך בגובה של הברכיים שלה. עוד אנשי מאיה שפגשתי בהמשך דיברו על האלושס. היום אני כבר בטוחה שהאלושס הם אלו שאוכלים אצלה בחצר את המנחות....

לפעמים דוניה כרמן היתה מביטה לשמים ואומרת משהו כמו - הרוח השתנתה או מחר ירד גשם ואני הייתי מרימה את המבט ומחפשת את הסימנים בשמיים. תודה על הידע המופלא שלך, דוניה כרמן ועל נדיבות הלב שלך. איזו זכות גדולה ללמוד ממך.